<h1>סמ"ג לאוין סימן ק"ע</h1>
<h2>דף ח:</h2>
בפרק קמא דבבא בתרא אמרינן רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ולהסיע מדת [ה]דין [של] תורה ולקנוס העובר על קיצתן (ע"פ רש"י ע"ש). ורשאין בני העיר לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה בו חבירו (וכן) [ו]כיוצא בזה וכל מי שיעבור על התנאי יענשו אותו כך וכך (ע"פ לשון הרמב"ם מכירה פי"ד הל' י' ע"ש), במה דברים אמורים במדינה שאין בה אדם חשוב ונשמע לתקן את העיר אבל יש בה אדם חשוב אין תנאי שלהן מועיל כלום (ע"פ רמב"ם שם הל' י"א ע"ש), ואין רשאין לענוש אדם אלא על פי [ה]חכם.
<h2>דף מד:</h2>
מסקינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ד ב') המוכר קרקע לחבירו והתנה המוכר שלא יהא עליו אחריות אפילו נודע בודאי שזו הארץ גזולה ויצאה מיד הלוקח, אין המוכר חייב לשלם כלום, כרב זביד שאומר כן שם, ואין צריך לומר אם בא בעל חוב וטרפה שאינו מחזיר לו כלום שכל תנאי שבממון תנאו קיים, זו דברי רבינו משה (מכירה פי"ט הל' ח' ע"ש בכס"מ), אבל רבינו יצחק פסק כרב פפא שחולק על רב זביד ואומר דנמצאת שאינה שלו חוזר עליו דאינו מכר (כלום) [כלל], מאחר ש[ה]נגזל טורף קרן ופירות, אבל בבעל חוב שאינו טורף פירות כל זמן שלא טרפה נחשב המכר מכר (ע"פ רשב"ם ד"ה נמצאת), וכן מוכיח בפרק קמא דבבא מציעא (ט"ו ב') גבי הכיר בה שאינה שלו ולקחה שנחלקו שם רב ושמואל ואמרו שהמעות פקדון או מתנה ואם כן מדבר שלא באחריות מכלל דדומיא דהכי בלא הכיר בה לדברי הכל יש לו מעות מן המוכר.
<h2>דף מה.</h2>
פסק רבא בפרק קמא דבבא מציעא (ט"ו ב') אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר הילכך כל המוכר קרקע או עבד או שאר מטלטלין הרי זה חייב באחריותו, כיצד אם הוציאו המקח מן הלוקח מחמת המוכר חוזר הלוקח ונוטל כל הדמים שנתן למוכר שהרי נלקח המקח מחמתו, כך הוא הדין בכל ממכר אף על פי שלא פירש הלוקח דבר זה אלא קנה סתם, אפילו מכר קרקע בשטר ולא הזכיר בו אחריות הרי זה באחריות (ע"פ רמב"ם מכירה פי"ט הל' ג'), במה דברים אמורים כשהוציאו המקח מיד הלוקח בבית דין של ישראל כגון שהיה המקח מטלטלין והיו גנובים או גזולים או שהיתה הקרקע גזולה או שבא בעל חוב של מוכר וטרפה מיד הלוקח והכל בבית דין של ישראל, אבל אם גוי הוא שהוציא המקח מיד הלוקח בין בדין מלך בין בערכאות שלהן אין המוכר חייב באחריותו (שם הל' ד'), כך פסק אמימר בפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ה א'). מסקינן בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ג א') שהמוכר קרקע לחבירו והתנה עמו שכל אונס שיולד בקרקע זו יהא חייב לשלם, אפילו בא גוי וגזלה מחמת המוכר חייב לשלם, אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה או שחזר הנהר לעבור בתוכה ונעשית בריכה וכן כל כיוצא בזה פסק שם רבא שהרי זה פטור שאונס שאינו מצוי הוא זה ואינו בכלל תנאי זה שלא עלה על לב המוכר שיבא דבר זה (ע"פ רמב"ם שם הל' ה').
<h2>דף עח.</h2>
ודווקא דטעה בכדי שהדעת טועה אמרינן דחוזר אבל בכדי שאין הדעת טועה אמרינן בפרק הספינה כי אמרינן אונאה [ו]ביטול מקח הני מילי בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה אימר מתנה הוא דיהיב ליה (יראים סי' קכ"ז).
<h2>דף פג:</h2>
בפרק הספינה אמרינן, ארבע מדות במוכרין מכר לו חיטין יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו ולא המוכר, רעות ונמצאו יפות המוכר יכול לחזור ולא הלוקח, רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אף על פי שאינן יפות שאין למעלה מהן ולא רעות שאין למטה מהן והרי יש שם אונאה שתות אין אחד מהן יכול לחזור בו אלא קנה ומחזיר אונאה (רמב"ם מכירה פי"ז הל' א') ורבינו שמואל פירש (ע"פ ד"ה מכר) בבבא זו שאין שם אונאה כלל. ומה שאומר שאין אחד מהן יכול לחזור בו משנה שאינה צריכה היא (ע"ש ד"ה אין) ואגב שאר הבבות נשנית, שאילו יש שם אונאה רצה קנה רצה חוזר וכן פר"ת (ד"ה לוקח) לעיל (בריש המצוה) בדין אונאת שתות. אבל המוכר חטין שחמתית ונמצאת לבנה או לבנה ונמצאת שחמתית יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין כל אחד משניהם יכול לחזור בחבירו שאין זה המין שא(ו)מר לחבירו שימכור לו וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם הל' ב').
ואמר רבא (ב"מ נ' ב') הילכתא פחות משתות נקנה מקח, והרי זה מחילה פירוש לאלתר כדמוכח שם (נ"א א') גבי מכירת וורשכי (ע"פ תד"ה אמר), יתר משתות בטל מקח, ושניהן חוזרין (רש"י), ויש אומרים (תד"ה ואילו ע"ש) שאין חוזר אלא המתאנה אבל המאנה אינו חוזר אלא אם כן המתאנה תובע אונאתו (כך) [כד]אמרינן בפרק הספינה (ב"ב פ"ג ב') גבי שתות אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא מצית הדרת בך, ויש לחלק (חילוק) דיתר משתות אין ראוי המקח להתקיים והרי הוא כאילו לא מכר כלל ושניהן חוזרין, שתות קנה ומחזיר האונאה, פיר(ו)ש רבינו יעקב שתות רצה קנה וכן סובר רב חסדא בפרק הספינה (ב"ב פ"ג ב') ולא הוצרך רבא לפרש רצה משום דקאי על משנה דהתם (ב"מ נ"א א') מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה כו' וזה וזה, פירוש שתות ויתר משתות, בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ומזה בלבד מביא תניא כוותיה דרבא ולא מדרבי נתן שהרי רבי נתן רצה לומר קנה בעל כרחו בשתות לרבא כדמסיק בסוף ההלכה (נ"א ב') דכיון דלא קאי אמתניתין היה לו לרבי נתן לפרש רצה [וכו'] (נ' ב' תד"ה אמר).
<h2>דף פט.</h2>
תניא בפרק הזהב (ב"מ נ"א ב') הנושא והנותן באמ[ו]נה ואמר כך וכך אני משתכר אין לו עליו אונאה (לשון הרמב"ם מכירה פי"ד הל' א' ע"ש). אבל בית דין מעמידין אגרדמין פירוש שוטר ממונה בין למדות בין לשערים, לקרנא ולרבי יצחק (ב"ב פ"ט א') והורה גאון כך. ולא ישתכר המוכר יתר על שתות (רמב"ם שם) כדאיתא בפרק המוכר את הספינה (ב"ב צ' א'), בד"א בדברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות אבל העיקרים כגון הכמון והקושט והלבונה וכיוצא בהן משתכר כל מה שירצה, ואין משתכר[ין] פעמים בבצים אלא התגר הראשון הוא מוכרן בשכר והלוקח ממנו מוכרן בקרן בלבד (שם הל' ב'—ג'). אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בארץ ישראל וכן בכל מקום שרובן ישראל שהרי דבר זה גורם צער לישראל, במה דברים אמורים בלוקח פירות מן השוק אבל במכניס משלו מותר לו לעשות אותם [קבי] אוצר (שם הל' ה' ע"ש) כדאיתא בפרק הספינה (ב"ב צ' ב').
<h2>דף צב:</h2>
תניא בפרק המוכר פירות המוכר עבד או שפחה אין בו מקח טעות אלא במום המבטלו ממלאכתו או נמצא בו חולי מאוס אבל [אם] נמצא גנב או קוביוסטוס אין זה מקח טעות שסתם עבדים יש בהן הרעות האלו אלא אם כן פירש (עי' רמב"ם מכירה פט"ו הל' י"ב—י"ג).
<h2>דף צג.</h2>
בפרק המוכר פירות (ב"ב צ"ג ב') מסקינן המוכר זרעוני גינה שאין עצמן של זרעונין נאכלין וזרען ולא צמחו חייב באחריותן ומחזיר לו הדמים שלקח ממנו שחזקתן לזריעה, אמנם אם לקתה הארץ בברד תולין בברד וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם מכירה פט"ז הל' א' ע"ש), מכר לו זרעים הנאכלים אפילו זרע פשתן שהרוב קונין אותו לזריעה הואיל ויש אוכלין אותו אינו חייב באחריות [של] זריעתו ואם הודיעו שהוא ק[ו]נה לזרע חייב באחריותו, והוא הדין לדברים אחרים הנמכרים לרפואה ולצביעה וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם הל' ב' ע"ש), מכאן אתה למד שכל הלוקח מקח מחבירו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למוכרו שם ואחר שהוליכו שם נמצא בו מום אינו יכול לומר לו החזר לי מקחי לכאן אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל להביא ממכרו או למוכרו שם, אפילו אבד או [אפילו] נגנב אחר שהודיעו הרי הוא ברשות המוכר, אבל אם לא הודיעו שיוליכו למדינה אחרת והוליכו ונמצא שם בו מום הרי הוא ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר (שם הל' ג'), הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד אחר כך או נגנב הרי זה ברשות הלוקח עד שיחזירו, ואם [הודיעו אם] התליע ונפסד מחמת אורך הזמן אחר שהודיעו הרי זה ברשות מוכר, ואם היה לו להודיעו למוכר ולא הודיעו הרי זה ברשות לוקח (רמב"ם שם הל' ד' וע"ש), המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך, שהלכה כשמואל שאומר כן שם בפרק המוכר פירות (צ"ב א'), במה דברים אמורים כשהיה הלוקח קונה לשחיטה ולחרישה, ואם היה יודע שק[ו]נה לחרישה בלבד הרי זה מקח טעות וחוזר וכן כל כיוצא בזה (שם הל' ה' ע"ש), שנינו בפרק כל פסולי(ן) (בכורות ל"ז א' ע"ש וכתובות ע"ו ב') המוכר בהמה לטבח ושחטה ונמצאת טריפה אם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה הרי זה מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים (שם הל' ו' ע"ש). בביצה פ"ק (ז' א') אמרינן שהמוכר ביצי תרנגולת שחוטה בכלל של חיה אם לאכילה קנה מחזיר אונאה ואם לאפרוחים מקח טעות הוא.
<h2>דף צג:</h2>
אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתן, אפילו דעתו של גוי (חולין צ"ד א'), ואחד גוים ואחד ישראלים שוים בדבר זה, ואם היה יודע שיש בממכרו מום יודיעו ללוקח, ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים אסור (רמב"ם מכירה פי"ח הל' א' ע"ש). שנינו בפרק הזהב (ב"מ ס' א') ביין התירו לערב קשה ברך בין הגתות בלבד מפני שמשביחו ואם היה טעמו ניכר, תניא (שם) רבי אחא אומר, מותר לערב בכל מקום שכל דבר שניכר טעמו הלוקח מרגיש אותו לפיכך מותר לו לערב אותו (שם הל' ה' ע"ש). אסור לערב שמרים בין ביין בין בשמן ואפילו כל שהו[א] ואפילו שמרים של אמש בשמרים של יום אסור, אבל אם עירה היין מכלי אל כלי נותן שמריו לתוכו (שם הל' ח'). יש מקומות שנהגו שיהיו כל הפירות ברורים ומנוקים מכל דבר ושיהיו היינות והשמנים צלולים ולא ימכרו שמרים כלל, ויש מקומות שנהגו אפילו היו בהן מחצה שמרים או שהיה בפירות מחצה עפר או תבן או מין אחר ימכור כמות שהוא (שם הל' י"ג), והכל בזה (כיוצא בזה) כמנהג המדינה (ע"פ הל' י"ב שם) לפיכך אמרינן בירושלמי דכלאים (פ"ב ה"א) ובפרק בתרא דביצה (ל"ח ב') בגמרא שלנו ובפרק המוכר פירות (ב"ב צ"ג ב') הבורר צרור מתוך גרנו של חבירו נותן לו דמי חטין כשיעור צרור שבירר שאילו הניחו היה נמכר במדת החטין ואם תאמר יחזירנו הרי אמרו אסור לערב כל שהו (רמב"ם שם ה"ג).
<h2>דף צח.</h2>
מסקינן בפרק המוכר פירות המוכר יין לחבירו ונתנו הלוקח בקנקנים והחמיץ מיד אינו חייב באחריותו אף על פי שאמר לו לתבשיל אני צריך, מכר לו את היין והרי הוא בקנקני המוכר והחמיץ אם אמר לו למקפה אני צריך והחמיץ מחזיר ואומר לו הרי יינך וקנקנך שאני לא קניתי לשתותו אלא לבשל מעט מעט, ואם לא אמר לו למקפה אני צריך אינו יכול לחזור שהרי אומר לו למה לא שתית אותו ולא היה לך להשהותו עד שיחמיץ (רמב"ם מכירה פי"ז הל' ג' ע"ש), המוכר חבית של שכר לחבירו והחבית של מוכר והחמיצה בתוך שלשה ימים הראשונים הרי זו ברשות המוכר ומחזיר את הדמים מכאן ואילך ברשות לוקח (שם הל' ד'), דעבד רב יוסף (צ"ו ב') עובדא בשיכרא כוותיה דרב ובחמרא כוותיה דשמואל שאפילו בשלשה ימים הראשונים הוא ברשות לוקח דחמרא אכתפה דגברי שוורא, כלומר על ידי נדנוד המשא מ[ת]קלקל כך פירש רבינו תם (תד"ה ושמואל), עוד שם אמר רבא המוכר חבית של יין לחבירו כדי למוכרה מעט מעט והחמיצה (במחיצתה) [במחציתה] או בשלישיתה חוזרת למוכר, ואם שינה הלוקח נקב שלה או שהגיע יום השוק ושהה ולא מכר הרי היא ברשות לוקח (שם הל' ה'). וכן, אמר רבא המקבל חבית של יין מחבירו, למחצית שכר (רשב"ם ד"ה האי), כדי להוליכה למקום פלוני [ו]למוכרה שם וקודם שהגיע לשם הוזל היין או החמיצה הרי זו ברשות המוכר, כדברי רבי (אלעזר בר' יוסי) [יוסי בר' חנינא] מפני שהחבית והיין שלו וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם ע"ש ובמ"מ).
